שנה חדשה.
השנה האחרונה הרגישה כמו סערה שלא נגמרת. ימים של כותרות כבדות, של דאגה לעם ולמדינה שלנו, ובין לבין – החיים הפרטיים, הילדים, העבודה, הבית. כאילו מישהו לחץ על כפתור “טורבו” והשאיר אותנו לרוץ בלי הפסקה.
אבל בתוך כל זה, היו גם רגעים קטנים של חסד.
רגעים בהם דמות קטנה של ילדה עטופה בשמלת בלרינה ורודה, מסתובבת סביב עצמה לצלילי המוזיקה – בלי דאגות, בלי מחשבות, רק תמימות מתוקה שממלאת את הבית באור חדש.
רגעים ששם, ליד הפסנתר, יושבים שני הילדים שלי. אצבעות קטנות נעות בחוסר סדר מושלם, יוצרות מנגינה שהיא כולה שלהם. שילוב של תווים שמתגלגלים כמו משחק, כששני ילדים מרוכזים ברגע שבו הם ממציאים צלילים ונהנים, בלי לחשוב אם זה “נכון” או “יפה”.
רגעים פשוטים, בהם ילדים הם פשוט ילדים, שחוזרים הביתה מהגן עם ציור מקושקש וחיוך על הפנים, ומזכירים לי שיש עוד כל כך הרבה יופי בעולם.
בדיוק את הרגעים האלה אני רוצה לקחת איתי לשנה החדשה. הרגעים הקטנים שמחזירים לי כוח, שמזכירים לי לעצור, לנשום, להתמלא, ולא לוותר לעצמי – ולחזור.
- לחזור לבוקר. לשוב לקום מוקדם, לאותם רגעים שקטים לפני שהבית מתעורר, עם אור רך שנשפך מהחלון ועם זמן שהוא רק שלי.
- לחזור לכתוב, לצלם, לנגן. להחזיר לחיים שלי את כל מה שממלא אותי באנרגיה ויצירה.
- לחזור לגוף שלי. להזיע, להתאמץ, להרגיש את השרירים עובדים. לא מתוך לחץ, אלא מתוך רצון להיות בריאה וחזקה – בשבילי ובשביל המשפחה שלי.
- להמשיך לפנות מקום. בארונות, במגירות, בראש. לשחרר את מה שמכביד ולהשאיר מקום רק למה שעושה לי טוב.
- ולקרוא. הרבה. להיעלם בתוך עולמות אחרים, לקבל השראה, להרחיב אופקים.
הלוואי שהשנה הזו תביא איתה יותר רגעים כאלה – נקיים, מתוקים, פשוטים. יותר שלווה ופחות רעש. יותר אהבה וידיים שמחזיקות זו את זו.
אני מאחלת לשנה של בריאות ושל שגרה – כזו שאולי אפילו קצת משעממת, אבל מלאת ברכה. שנה שבה כולנו נזכה לחגוג בבתים שלנו, עם המשפחות שלנו, באושר ובבטחה 🎗️.
שנה שהיא באמת טובה ומתוקה 💛
